יחס האוכלוסייה הפולנית כלפי היהודים
משתפי פעולה לעומת מצילים
הקדמה: חלוקה לסוגים של מצילים
הצלה מקרית:
הצלה לא מתוכנת. למשל, איכרה שחיה בכפר שאליו הגיעו אנשי האס אס וירו בכל היהודים,כיסתה את אחד מהילדים שנכנס לתוך הבורות עם זרדים כדי שאנשי האס אס לא יבחינו בו. האיכרה מן הסתם לא תכננה את האירוע הזה, זו הייתה החלטה של רגע. (העניין המרכזי כאן הוא חוסר תכנון).
הצלות יצירתיות:
לדוגמא אנשים שייצרו דרכונים מזויפים ליהודים ובכך הצילו אותם.
ארבעת המניעים שהניעו את המציל:
1. יחסי שכנות טובים בינם לבין היהודים טרם המלחמה.
2. מחאה נגד הנאציזם או התנגדות לנאציזם.
3. מניעים הומניטריים של עזרה לאדם בצרה.
4. שליחות דתית, שמירה על ערכי המוסר והאנושיות.
הקדמה: משתפי פעולה עם הנאצים
משתפי הפעולה כוללים הם אומות, קבוצות ובני אדם אשר סייעו למנגנון השלטון הנאצי לכונן את "הסדר החדש". הם נמצאו בכל השטחים הכבושים או שטחי ההשפעה של גרמניה הנאצית. המניעים לשיתוף פעולה של פרטים הם מגוונים וכוללים בין היתר לאומנות, אנטישמיות, אנטי-קומוניזם, מצוקה כלכלית-חברתית, פחד מהגרמנים וחמדנות של רכוש היהודים.
משתפי הפעולה מתחלקים לשלוש קבוצות עיקריות:
(1) משתפי פעולה בעלי השקפות גזעניות, פשיסטיות או נציונאל-סוציאליסטיות אשר רצו להשתתף בבניית האימפריה הנאצית העתידית;
(2) משתפי פעולה אשר יצאו מתוך ההנחה כי משום שהיטלר הוא בלתי מנוצח מן הראוי לחבור אליו ולתמוך בו.
(3) משתפי פעולה אשר האמינו כי היטלר יחסל את הקומוניזם שנוא נפשם.
שיתוף פעולה זה יצר את הפשעים החמורים בעולם, פשעים נרחבים כנגד האנושות ואת זוועות השואה.
שרפת היהודים באסם
אדוארד שולינסקי: "באסם של אבא שלי, ברוניסלב, נשרפו הרבה יהודים. אני לא ראיתי את זה במו עיניי כי באותו יום הייתי במאפייה אבל אני יודע לפי האנשים שהמבצעים היו פולנים. הגרמנים רק השתתפו בצילום של הפולנים מתעללים ביהודים"
מייצ'נסלאב גרווא: " היהודים נרצחו בידי האוכלוסייה הפולנית"
--שכנים- השמדתה של של הקהילה היהודית בידוובנה שבפולין
יאן טומש גרוס
בתאריך 10 ביולי 2001 מלאו 60 שנה לטבח היהודי העיירה ידוובנה שבפולין בידי שכניהם הפולנים.
בשנה האחרונה לא ירד סיפור הטבח ב1941 מסדר היום בפולין, ובתאריך הנזכר נערך שם טקס רב משתתפים.
הטקס נערך ליד האסם שבו נשרפו יהודים חיים, ובמהלכו הוסר הלוט מאנדרטת זיכרון חדשה שהוצבה במקום.
בטקס השתתפו יהודים ילידי ידוובנה שעזבו אותה לפני המלחמה, ובני המשפחה של מי שנרצחו אז.
את ממשלת פולין ייצג הנשיא, אלכסנדר קוושנייבסקי, ועמו נכח בטקס שר החוץ הפולני ולדיסלב ברטושבסקי, חסיד אומות העולם. בנאומו בטקס אמר נשיא פולין : "זה היה פשע אכזרי במיוחד . שום דבר אינו מצדיק אותו. הקרבנות היו חסרי ישע וחסרי הגנה… על הפשע הזה אנחנו צריכים להתחנן כלפי נשמות המתים ובני משפחותיהם לסליחה… היום, כאזרח ונשיא פולני, אני מתנצל".
ראוי להזכיר גם את מי שלא באו לטקס: ראש ממשלת פולין יז'י בוז'ק, והקרנידל של פולין, יוזף.
יהוד ידוובנה
הדמיית שריפת האסם
מי היו מצילי הילדים?
זה יותר מעשור משמשים דמותם של מצילי היהודים ומניעיהם נושא למחקרים סוציולוגיים ופסיכולוגיים. שלושה מן החוקרים הבולטים בתחום הזה (נחמה טק, סמואל אולינר, ואווה פוגלמן) הגיעו למסקנה דומה מזוויות ראייה שונות אשר לאופיים הייחודי של מצילי הייהודים וקבעו שאלה היו מיעוט באוכלוסייה, תופעה חריגה ויוצאת דופן בסביבתם בתקופה ההיא. את הסיבות להתנוהוגותם החריגה, במובן החיובי של המושג, יש לחפש בתקופת התבגרותם. טק שהתמקדה במחקרה במצילים הולנים, קבעה שמדובר באנשים בעלי אופי עצמאי ששמרו בעקביות על דעותיהם, ולא נספחו עם הזרם המרכזי בחברה.
הם היו משוחררים מדעות קדומות ועל-פי הבנתם קבעו לעצמם במה להאמין, אילו דעות מקובלות עליהם, ואילו נורמות של הסביבה אינן לרוחם, ול כן יש לדחותן. תכונות אלה, כולן או מקצתן, היו לבטח משותפות לכל המצילים. אבל נראה שמצילי הילדים שביניהם בולטים ברגישותם המיוחדת לחסרי הישע ובאהבת האדם באשר הוא אדם, רגשות הנובעים מהומניזם עמוק שינקו ממקורות שונים, אם דתיים, אם ליברליים-חיילוניים ואם מתוך התנסותם האישית, בבחינת "אל תעשה לחברך את מה ששנוא עלייך". אנשים אלה ביטאו אהבה זאת לא בהכרזות, אלא בביטוי מוחשי, ביחסם הבלתי אמצעי כלפי הזולת, בגילויי רוך ומאור פנים ובמגע אישי יומיומי. ולכן אין זה מפתיע שלנשים היה משקל מכריע בהצלת ילדים, בגלל נטייתן לפעול על-פי רגשותיהן.
ככל שמרבים לעיין בעודיות על הצלת ילדים בתוך המשפחות, כך קשה יותר לתאר טיפוס מיוחד של מציל ילדים.בינהם היו ידידי אמת של הורי הילדים שידידותם עמדה במבחן עד שחלפו הזמנים הקשים, והיו אחרים שלא היה להם כל קשר עם הורי הילדים, ועזרו אף שלא הכירו אותם כלל. המשותף לכולם היה המחויבות לחיי אדם ורגשות החמלה כלפי חסרי הישע.
להסתיר ילד יהודי בתוך המשפחה לזמן ממושך בתוקפת הכיבוש הנאצי לא היה מעשה אלטרואיסטי רגיל ומזדמן בימים כתיקונם, אלא הרפתקה מסוכנת ומתמשכת הדורשת מחויבות עמוקה, שלא אפשר לדעת מה יהיה סופה או אם תצליח, וכיצד תשפיע על כל המעורבים בה.
על פי רוב מצילי הילדים היו אנשים שמלבד מהטיפול הישיר בילד שבחסותם. הם גם סייעו לאנשים אחרים שנקלעו למצוקה. הם נתנו להם בביתם מקלט, אם זמני ואם קבוע, הפנו אותם אל קרוביהם ואל ידידיהם או השיגו למענם תעודות אריות.
כאמור, הגיבורים הראשיים מקרב מצילי הילדים היו על-פי רוב הנשים. הן מן הסתם גם נשאו בעול העיקרי של הטיפול בהם. בלי יזמתן, מסירותן ונכונותן להסתכן, לא היה מעשה ההצלה יכול לצאת אל הפועל, בייחוד שמדובר בילדים קטנים.
סיפורם של הניצולים:
הסיפור של קרישיה:
לפני שגורשה למחנה ריכוז, מסרה אישה יהודייה את בתה "קרישיה" בת השנתיים למשפחת כורים חשוכת ילדים בעיירה ויילצ'קה כדי שיסתירו אותה. הפעוטה עוררה באשתו של הכורה את אהבתה האימהית, והיא אימצה אותה אל משפחתה, ואף שהאימוץ נעשה בלא הליך משפטי, הרי היא קיוותה בלבה שהיא תישאר שלה לעד. מסיבה זאת היא גם סירבה לקבל תמיכה מארגון "ז'גוטה" שסייע ליהודים מסתתרים בצד הארי, בטענה ש"קרישיה היא שלי, שלנו:. צל של סכנת מוות ריחף מעל ביתה משום שהעניקה חסות לילדה יהודייה, אך היא לא נרתעה כלל. היא הייתה מוכנה להסתכן למען האושר והשמחה שהילדה הביאה לביתה. בעלה שקודם לכן נהג להיעדר מהבית אחרי העבודה ולבלות עם חבריו בבית מרזח, שינה את נוהגו, ואז הובאה הפעוטה לביתם לא עזב עוד בערבים את הבית. הילדה היתה יפה והאישה הלבישה אותה יפה. אחרי ששהתה בביתה כמה חודשים, לא זכרה עוד את אמה האמיתית וקראה למאמציה הפולנים אימא ואבא ולא היה גבול לאושרם. האישה סידרה לילה בכוחות עצמה תעודות המוכיחות שהיא בתה של קרובת משפחה שנפטרה, והיו לה כוונות ברורות לאמצה לה לבת, אם אמה לא תשוב. כשפעילת ז'גוטה, מרים הוכברג (מריאנסקה), רמזה לה על המצב שעלול להיווצר עם שובה של האם הטבעית, השיבה לה, "לעולם לאאפרד מקרישיה. אם יהיה עלי למסור אותה חזרה, אלך אחריהם לכל מקום שילכו, אפילו אם יהיה עליי לנטוש את בעלי, גם אם אהיה להם רק משרתתת בלית בררה".
סיפורה של ליאוקדיה יארומירסקה:
ליאוקדיה יארומירסקה שאספה אליה את הפעוטה הנטושפה שפרה יוניש והחליטה להציל אותה ולאמצה. יארומיסקה היתה אישה קשת יום, אך חדורת אהבת אדם. לפני שמצאה את שפרה, היא ידעה מעט מאוד אושר בחייה. יארומירסקה נולדה למשפחת פועלים והיתה לה ילדות אומללה. בגיל שש היא התייחמה מאמה, ואביה נישא בשנית. אך בטרם מלאו לה שש עשרה שנים גם הוא נפטר. אמא החורגת התעמרה בה, וכבר מגיל צעיר היא נאלצה לקיים את עצמה מעבודתה. יארומיסקה נישאה לפני פרוץ המלחמה, אך אושרה לא האריך ימים. היא היתה אישה חולנית וכשפרצה המלחמה עוד לא היו לה ילדים. ב1940 נאסר בעלה והיה לאסיר פוליטי באושוויץ. והיא שוב נשארה בודדה. כדי להתקיים, היא נאחזה בכל עבודה מזדמנת. היא הייתה כובסת, עובדת ניקיון, משרתת. לבסוף השיגה עבודה במחסנים של הצבא הגרמני בשכר פרוטות. אולם יותר משסבלה ממחסור, סבלה מדיכאון ומבדידות. שלוש השנים ששפרה הקטנה היתה אצלה היו רבות מעללים. אף על פי כן היא גרמה לה אושר ועוררה בה את כל האינסטינקטים האמהיים. לימים כתבה יארומירסקה על השינוי הפתאומי שחל בחייה בזכות הילדה, ועל האושר שהביאה עמה בימים הקשים והקודרים שעברו עליה אז: "הייתי חוזרת הביתה מוקדם יותר… רק ביום א' של השבוע יכלונו להיות כל היום ביחד. פינקתי אותה ושיחקנו יפה. רכשתי את אמונה… אני חייתי רק אתה ובשבילה, וכאילו צמחו לי כנפיים. נעלמו האדישות והדיכאון. לא היה לי דבר לחשוב עליו, פרט לבוגושיה שלי… שהיייתי חוזרת מהעבודה, היתה כה שמחה עד שעוד בהיותי לבושה במעיל, הייתי מוכרחה לחבקה ולנשקה, עד שנתנה לי להתפשט".
סיפורם של המצילים
ברטה רובינשטיין:
ברטה רובינשטיין (92) נולדה בפולין ונמלטה יחד עם משפחתה דרך ההרים הקרפטיים להונגריה שטרם נכבשה על ידי גרמניה. ב-1942 רובינשטיין הגיעה לבודפשט שם הצטרפה לתנועת הנוער הציונית "הבונים דרור", ומאוחר יותר התנדבה לפעולות ההצלה המחתרתיות שלה.
היא, יחד עם חבריה לתנועה, נטלה זהות נוצרית וענדה צלב על צווארה. היא קיימה פגישות בפארק עם חברים נוספים במחתרת שחיו בזהות נוצרית לתכנן מבצעים ולהבריח נשק. כשרודולף קסטנר – מנהיג הוועדה היהודית לעזרה והצלה – נשא ונתן בקיץ 1944 עם אדולף אייכמן על שחרור יהודים תמורת משאיות.
"הבונים דרור" קבעה מטרה להעלות כמה שיותר ילדים יתומים לרכבת אחרי שזיהו אותם ברחובות בודפשט. אחד מהילדים היה מאיר ברנד בן ה-8. ברנד הוברח באוגוסט 1943 להונגריה יחד עם שני בנידודיו לאחר שהוריו חשו שחיסול הגטו בו חיו במשך שנתיים קרב אחרי מרד גטו וורשה. אחרי צעדה של שלושה שבועות לגבול הסלובקי, מאיר הגיע לבדו לבודפשט. שם, תחת זהות נוצרית, הוא חי לבדו ברחובות במשך תשעה חודשים, כשהוא מלקט שאריות אוכל וישן בהריסות מבנים שנפגעו בהפצצות.
כשרובינשטיין מצאה אותו מוכה רעב ומחלות באפריל 1944 היא חשה באופן אינסטינקטיבי שהוא יהודי, היא הובילה אותו למסתור וטיפלה בו. ביוני 1944 רובינשטיין העלתה את ברנד ועוד ילדים לרכבת של קסטנר. היא הקדישה את עצמה לטיפול בברנד ולהחזרתו לקו הבריאות במהלך הנסיעה – כולל המעצר המאיים במחנה הריכוז ברגן בלזן – עד שהם הגיעו לשוויץ. שניהם עלו לארץ ב- 1946.
רובינשטיין היגרה לארה"ב ב-1960, שם היא מתגוררת עד היום עם משפחתה. היא הייתה מעורבת בהרבה ארגונים כולל המפלגה הדמוקרטית של רובע ברונקס, ובין מכריה ראש עיריית ניו יורק לשעבר אברהם בים, אד קוץ', דייוויד דיקנס ומושל ניו יורק לשעבר מריו קומו.
היא הייתה פעילה בבית אבות העברי בריוורדייל ועדיין מבקרת מדי יום במרכז היהודי בריוורדייל שם היא מארגנת מפגש חודשי לניצולי שואה "קפה אירופה". האות יוענק לה בניו יורק על ידי נציג בני ברית.
ג'ורג' ג'ורי:
ג'ורג' ג'ורי (90), נולד בבודפשט וגדל בצפון הונגריה. ג'ורי הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" כשגר בנ'יראג'האזה ובסופו של דבר עבר חזרה לבודפשט ב- 1942 והחל לפרסם נובלות ומאמרים בעיתון של "השומר הצעיר". השתתף בפעילות המחתרתית ובקיץ 1944 שלחה אותו התנועה יחד עם שלושה חברים לדרום טרנסילבניה במטרה לפתוח ציר חדש ל"טיול" הפעולה החשאית של המחתרת הציונית להברחת יהודים מפולין וסלובקיה להונגריה ומשם לרומניה. אולם עד מהרה הם נחשפו, נתפסו וגורשו לאושוויץ. ג'ורי שרד, חזר לבודפשט אחרי השחרור.
ג'ורי הצליח לסיים את לימודיו האוניברסיטאיים רק ב-1960, בגלל ההגבלות שהוטלו בזמנו על היהודים במוסדות להשכלה גבוהה. עסק במסגרות, ספרנות, הוראה ועיתונאות וכתב בעיקר על נושאים פדגוגיים. פרסם ספרים בשפה ההונגרית, ביניהם ספרו מ-2001 "הישרדותי: מכתב ארוך לנכדי".
ג'ורי עדיין חי בבודפשט שם יוענק לו האות על ידי דוד גור, יו"ר העמותה לחקר תנועות הנוער הציוניות בהונגריה וחבר מייסד של הוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה (JRJ).
"אות המציל היהודי" נוסד ב-2011 על ידי הוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה והמרכז העולמי של בני ברית בכדי לתקן עיוות היסטורי – שאלפי יהודים היו פעילים במאמצי הצלה ברחבי אירופה, תוך נטילת סיכון אישי רב במטרה להציל יהודים אחרים מגירוש, רעב ומוות מידי הנאצים ועוזריהם.
כתבה על סיפורו של הניצל אליעזר אייזנשמיט סיפור עדות
ילדים שניצלו בזכות מריאן כהן
כתבה על סיפורו של המציל יופ וסטרוויל סיפור עדות
תכירו את האיש שהציל ילדים יהודים בשואה. לא בטוח ששמעתם על יופ וסטרויל. אבל אפשר לומר שאלפים מכם שצופים בנו עכשיו, חייבים לו את חייהם.
סיפורם של תושבי היהודים שבידוובנה שבפולין
אנשים שונים ששמרו על היהודים בכיכר השוק אפשר שרק היו שם ולא היו מעורבים במעשי אכזריות.
ובו בזמן אנו גם יודעים שאלה ששמותיהם הוזכרו היו רק חלק מן המשתתפים, וככל הנראה חלק לא גדול, כיוון שלפי עדותו של ולאדיסלאב מיצ'יורה, עוד אחד מנאשמי משפט רמוטובסקי, "על-יד היהודים המרוכזים היה המון אנשים לא רק מידוובנה, אלא גם מן הסביבה." "היו שם הרבה מאוד אנשים שאת שמותיהם אינני זוכר כעת", מעיד יז'י לאודנסקי, שהוא ואחיו היו בין החרוצים ביותר באותו היום. "כשאזכר אמסור אותם". מכל מקום, נראה שהמון הקלגסים היה צפוף ביותר על-יד האסם שבו שרפו את היהודים. ובלשונו של ברוניסלאב רמוטובסקי, "כשהרצנו (את היהודים) אל האסם לא ראיתי הרבה כי הייתה שם צפיפות גדולה." הנאשמים, שגרו כולם כמעט בידוובנה בזמן הכיבוש, לא זיהו רבים ממשתתפי הפוגרום גם מפני שהיו ביניהם איכרים שנהרו אל העיר מכפרי הסביבה. ולאדיסלאב מיצ'יורה מוסיף "היו גם הרבה איכרים מן הכפרים שלא הכרתי. רובם היו צעירים שששו למצוד אחר היהודים והתעללו בהם." כלומר, אנשים רבים מאוד השתתפו בפשע. זה היה רצח המוני בשני המובנים: מבחינת מספר הקורבנות ומבחינת מספר המענים. כאמור 92 משתתפים הוזכרו בשמותיהם, גברים בוגרים, כולם תושבי ידוובנה. מה משמעות המספר? לפני המלחמה ישבו בעיר כ-2,500 איש, כשני שלישים מהם יהודים. אם נחלק לחצי את מספר האוכלוסייה הפולנית נקבל 450 גברים, ובכללם זקנים וילדים. אם נשוב ונחלק את המספר הזה לשניים, יתברר שכמחצית הגברים מידוובנה מוזכרים בשמותיהם בין משתתפי הפוגרום. כיצד התרחש כל זה? עד היום זוכרים תושבי ידוובנה שהיהודים נרצחו באופן אכזרי במיוחד. רוקח מידוובנה, שדבריו בשיחה עם אגניישקה ארנולד צוטטו קודם לכן, חוזר כמעט מילה במילה על דברים ששמענו מפי עד אחר: "אדון אחר סיפר לי. אדון קוזלובסקי שכבר אינו בין החיים היום. הוא היה קצב, אדם הגון מאוד. החתן שלו היה תובע לפני המלחמה. משפחה הגונה מאוד. והוא סיפר שלא ניתן היה לצפות במתרחש." אישה פולנייה מבוגרת, הלינה פופיולק, שהייתה ילדה צעירה באותו הזמן, והקדימה ואמרה לפני הראיון עימה בעיתון שלא ראתה הכול, סיפרה ביתר פירוש: "לא הייתי נוכחת כשערפו יהודים או כשדקרו אותם למוות במסמרים חדים. לא ראיתי גם כיצד ציוו אנשים שלנו על יהודיות להטביע את עצמן בברכה, אחותה של אימי ראתה זאת. היא הייתה כולה שטופת דמעות כשבאה לספר לנו על כך. אני ראיתי כיצד ציוו על נערים יהודים צעירים להסיר את אנדרטת לנין ואמרו להם לסחוב אותה ולצעוק: המלחמה היא בגללנו. וראיתי איך הכו אותם בו בזמן באלות גומי, איך רצחו יהודים בבית הכנסת ואיך לוויניוק, שעדיין נשם, נקבר חי בידי אנשינו… הם רדפו את כולם לאסם. שפכו נפט מסביב. זה נמשך רק שתי זה נמשך רק שתי דקות, אבל הצרחה… אני עדיין יכולה לשמוע אותה."
שמלצובניק הוא אדם המנצל את מעמדם של היהודים בפולין הכבושה ומתעשר על חשבונם.
"כשהגרמנים רוצחים את היהודונים, מרוויחים על זה לא רע". אלה אנשים השודדים יהודים ומשתפים פעולה
אנשי הקאפו:
אנשי הקאפו הוא כינוי שניתן בזמן השואה לאסיר יהודי שהיה ממונה מטעם הנאצים לפקח על אסירים אחרים במחנות הריכוז; ובמילים אחרות אנשי הקאפו הם אנשים ששיתפו פעולה עם הגרמנים והנצים כדי לשמור על חייהם הפרטים.
את הקאפואים מינו אנשי האס אס כדי לדאוג שהאסירים ימלאו את פקודותיהם. הם היו אחראים על ביצוע העבודות ועל המשמעת, הסדר והניקיון בקרב האסירים, לעתים תוך כדי השפלה ופגיעה בהם, כחלק ממשטר האימה שהטילו הנאצים במחנות.
הכינוי הגיע ככל הנראה מהמילה האיטלקית Capo, שפירושה "ראש" (או "העומד בראש"), או מראשי התיבות של המילה הגרמנית "Kameradenpolizei", שפירושה "משטרת עמיתים", וכוון לראשי יחידות העבודה במחנות.
לאחר מכן הפך לכינוי נפוץ לאסירים, יהודים ולא-יהודים, שהיו ממונים מטעם הנאצים על תחומי אחריות נוספים כמו השגחה על אסירים אחרים, על צריפי המגורים או על המטבחים.
במספר גטאות הפעיל היודנראט (חברי היודנראטים שימשו כאנשי קשר בין היהודים לנאצים. הם נאלצו לעמוד מול דרישת שני הצדדים שברוב המקרים היו מנוגדות זו לזו. הגרמנים דרשו לבצע את הוראותיהם, והיהודים קיוו להגנה מצד היודנראטים. בסופו של דבר, פעמים רבות, שימשו היודנראטים מקור לכעסה ולמרירותה של הקהילה היהודית, שראתה ביודנראט המקומי את מקור צרותיה).
המונח משמש רבים כיום לציון משתפי פעולה עם הנאצים, למרות שחוקרי השואה מציינים שיש להבדיל בין הקאפואים: היו כאלה שניסו לעזור ככל יכולתם לשוכני המחנות ואף להצילם ממוות, אך אחרים היו אדישים לסבל האסירים והיו אף כאלה שירדו לשפל המדרגה ונודעו באכזריותם. היו אף מקרים ספורים שהאסירים רצחו קאפואים אכזריים במיוחד.
חלק מהקאפואים נבחרו בניגוד לרצונם, וחלקם התנדבו לתפקיד, כשראו הזדמנות לשפר את תנאיהם בצורה מקסימלית ואולי גם להציל את חייהם. בתמורה למשימתם ניתנו להם תנאים משופרים בהרבה משאר האסירים, כולל מנות מוגדלות של מזון, מגורים נפרדים, וביגוד חם. היתרון הגדול ביותר מבחינת הקאפואים היהודים היה אי-שילוחם להשמדה באקציות הגדולות במחנות, אולם עם סיומן רובם נשלחו אל מותם.
הקדמה: חלוקה לסוגים של מצילים לקוח מתוך פתרון בגרות בהיסטוריה ב': http://www.kidum.com/bagrut/public/uploads/ckfinder/files/%D7%91%D7%92%D7%A8%D7%95%D7%AA%20%D7%91%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94/%D7%94%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA%20%D7%9C%D7%9E%D7%91%D7%97%D7%9F%
הקדמה- משתפי פעולה עם הנאצים לקוח מתוך אתר האינטרנט: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%A4%D7%99_%D7%A4%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%94_%D7%A2%D7%9D_%D7%94%D7%A9%D7%9C%D7%98%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%A0%D7%90%D7%A6%D7%99_%D7%91%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D_%D7%94%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%94
שרפת היהודים באסם
לקוח מתוך הספר: מי רצח את היהודים של ידוובנה
מי היו מצילי הילדים?
לקוח מתוך: הספר נחום בוגר בחסידי זרים הצלת ילדים בזהות שאולה בפולין
סיפורם של הניצולים
לקוח מתוך: הספר נחום בוגר בחסידי זרים הצלת ילדים בזהות שאולה בפולין
סיפורם של המצילים ( לקוח מתוך אתר האינטרנט: http://www.inn.co.il/News/News.aspx/285047)
כתבה על סיפורו של המציל יופ וסטרוויל (סיפור עדות): https://youtu.be/IdVg11iebZo
כתבה על סיפורו של הניצל אליעזר אייזנשמיט (סיפר עדות):
חברי הקבוצה: סטאר, נעם א, נעה, טל, איתי ועמרי ל !
